מאת עפרה מהודר, MSc
בוגרת פסיכולוגיה
ומוסמכת במדעי הרפואה
הרבה פעמים, כשאנחנו מרגישים שינוי כלשהו בבריאות, או בתחושת הגוף שלנו, אנחנו מנסים להבין "האם זה פיזי או נפשי"?
- אני לא ישן טוב בלילה – האם זה פיזי או נפשי?
- הידיים שלי רועדות – האם זו בעיה נפשית או פיזית?
- "לא עומד לי" – האם זה פיזי או נפשי?
כשאנחנו לא מצליחים להבין את עצמנו לבד, אנחנו פונים לרופאים, ועוברים המון בדיקות, כאשר המטרה שלהן אחת: לברר האם אנחנו סובלים מבעיה רפואית "פיזית"? אם לא – אז מניחים שהבעיה היא נפשית.
המון פעמים האבחנה הזו טומנת בחובּה האשמה נסתרת– אם זו בעיה פיזית, רפואית, אז זו בעיה "אובייקטיבית". "אני לא אשם בה, ואל תצפו ממני לפתור אותה לבד". אם זו בעיה נפשית, אז "נו, בנאדם, קח את עצמך בידיים ".
בעיניי כל העסק הזה די מוזר.
למה? משום שבתחומים אחרים בחיים אנחנו לוקחים כמובן מאליו שזה "גם פיזי וגם נפשי".
השפה שלנו (כשלעצמה ביטוי פיזי— שמצביע על השפתיים) משקפת זאת במגוון רחב של ביטויים.
כשאנחנו מתרגשים, אנחנו חווים דפיקות לב, וליבנו מחסיר פעימה;
פנינו מסמיקים ממבוכה.
כשאנו מצפים לאירוע מרגש, אנחנו חשים פרפרים בבטן.
אנחנו מחכים בקוצר רוח (או באנגלית: waiting breathlessly) לאירוע מיוחד,
ואחריו — אנו נושמים לרווחה.
עינינו דומעות מרוב עצב או אושר;
אנו מזילים ריר מרוב קנאה;
פנינו מאדימים מרוב כעס.
לפעמים קורה לנו (לא לי, כמובן. לחברה שלי!) שאנחנו "עושים בתחתונים" מרוב צחוק או "במכנסיים" מרוב פחד. לעתים נדמה לנו שמישהו "מייבש" אותנו. ואז… "יוצא לנו החשק".
יש אפילו כאלו שיכולים "לגמור" מהתלהבות.
איך זה קורה?
נעים להכיר – מערכת העצבים האוטונומית:
מערכת העצבים האוטונומית היא חלק ממערכת העצבים של הגוף. מערכת זו אחראית על וויסות פעולות שאינן מכוונות באופן מודע, כלומר אינן נתונות, באופן נורמאלי, לשליטת התודעה ונמשכות גם כאשר אדם ישן או מחוסר הכרה, כגון פעימות סדירות של הלב, הנשימה, הפרשת הזיעה והרוק.
"למערכת העצבים האוטונומית שני ענפים (מתוך ויקיפדיה):
1. מערכת העצבים הסימפתטית – מערכת זו פעילה בעיקר בעיתות חירום, לחץ ואיום פתאומי. היא אחראית להפעלת תגובת הילחם-או-ברח, שמטרתן התמודדות עם מצב החירום. במצב כזה ישנו ניתוב של אנרגיה לשרירי השלד כדי שיהיה להם מספיק כוח להגיב בצורה פתאומית ומהירה. פעילויות עיכול מופסקות וכן מופעלות פעילויות של עצירת שתן (שדורשות אנרגיה לצורך העכבה). בזמן פעילות המערכת הסימפתטית ישנם שינויים בזרימת הדם, כיווץ של כלי דם בעור, הרפיה של שרירי הנשימה, הפרשת אדרנלין ועוד.
2. מערכת העצבים הפארא-סימפתטית – מערכת זו פעילה בעיקר במצב של מנוחה בגוף ואחראית על מצב של שגרה. היא מווסתת את הפעילויות הפיזיולוגיות הרצופות כגון נשימה ופעילות הלב. היא אחראית בעיקר על פעילות של שימור, עיכול, הפרשה, הגדלת מאגרי אנרגיה, התחדשות של תאים, הפרשת הורמונים של גדילה.
שתי המערכות הללו מנוגדות אחת לשנייה, וכל אימת שהאחת מעוררת, השנייה מעכבת. אל הלב, השרירים החלקים ורוב הבלוטות מגיעים סיבי עצבים משני הסוגים. לדוגמה, כאשר המערכת הסימפתטית מגבירה את קצב הלב, המערכת הפארא-סימפתטית מאטה את קצב הלב."
ועכשיו, נחזור רגע לאיש רב ההבעות שבתמונה למעלה.
מה, לדעתכם, עובר עליו?
האם זה פיזי או נפשי?
(המקור לתמונת ההבעות: Freedigitalphotos.net Hyena Reality)
קוראים ותיקים: מה דעתכם על העיצוב החדש של האתר?
קוראים חדשים: מצאתם עניין במאמר? לחצו כאן, ותקבלו הודעה על עדכונים.
15 מחשבות על “איזה עצבים! על הבעות פנים, ניבים לשוניים ואוטונומיה”
אהבתי את התמונה עם התפוח על המקלדת, רק שאצלי אסור אוכל ע״׳ המחשב. כן, אני יודעת שאני במיעוט.חחח שבת שלום ובוקר טוב. וכרגיל, פוסט מעניין.
תודה, אליס. מילא אוכל על יד המחשב. פה זה אוכל על גבי המחשב!
אכן בעייתי 😉
הבעיה הכי גדולה של הבעיה הפסיכופיזית זה להכיח שהיא קיימת. כל התפיסה של הפרדה בין פיזי ונפשי לדעתי תעלם יום אחד. קטגוריזציה מיותרת.
מסכימה איתך לגמרי, עירא. ואהבתי גם את הניסוח. אכן, הניסיון להפרדה בין גוף לנפש, בין רפואה לפסיכולוגיה, הוא רעיון חדש יחסית.
אולי בגלל זה נוהים היום אחרי שיטות רפואיות עתיקות, שמדברות על "גופנפש"(במילה אחת) ומציעות "טיפול הוליסטי". כאשר מעשה ניתן לעשות זאת גם ברפואה המדעית.
אני מקווה שרעיון ההפרדה ייעלם מדפי ההיסטוריה כפי שהופיע.
דרך אגב, בחוגים לרפואת משפחה מלמדים כבר היום את ה"מודל הביו-פסיכו-סוציאלי". מודל לפיו כל מחלה קשורה לאוסף של גורמים: פיזיולוגיים, נפשיים וחברתיים.
אני, למשל, עובדת בשיתוף פעולה עם מרפאת רופאי משפחה בתל אביב, שעובדת בגישה הזאת. המרפאה נקראת "רפואה שלמה".
https://www.levanon59.co.il/
ולי יש שאלה: יש מקרים ידועים של מחלות שנובעים ממצב נפשי – או להפך – מחלות שתחילתן בהכרח פיזית – ושמביאות לבעיות נפש?
היי שרון
ידועים אינספור מקרים של תסמינים גופניים שמופיעים ביחד עם תסמינים "נפשיים". כל אחד מאיתנו מכיר זאת מחייו.
אפילו כשאנחנו סובלים מ"סתם הצטננות" אנחנו נעשים קצת מדוכאים/ "מבואסים". ובוודאי כשחולים במחלות קשות כמו סרטן.
אנשים שמובטלים לאורך זמן, או שעברו טראומה כמו גירושין, נדבקים במחלות יותר בקלות, וכן הלאה.
וזה בדיוק בגלל מערכת העצבים האוטונומית, ועוד חומרים כמו קורטיזול ("הורמון הלחץ".).
התהייה שלי היא: אם מדובר פה בסך הכול בפעילות של מערכת העצבים, למה צריך לקרוא לזה פעם "פיזי" ופעם "נפשי"?
כי כמו שכתבת, לאנשים יותר קל עם הפיזי, הברור והמדיד. ככל שלנפשי תהיה דריסת רגל במחקר האמפירי, קו הגבול ילך ויקטן.
לא בטוחה שזה המצב. ההפרדה בין התחום הגופני (רפואי) לזה ה"נפשי" (פסיכולוגי) היא בסך הכול בת 100 בערך. הרי פרויד עוד היה רופא, לא פסיכולוג. מאז, הפסיכולוגיה הרבה. ובנסיונה להפוך לתחום מדעי ומדיד, היא הפכה מ"מדע הנפש" (פסיכה=נפש) ל"מדע ההתנהגות". וזה בדיוק מהסיבה שהתנהגות, בניגוד לנפש, ניתנת לצפייה ולמדידה מבחוץ.
מצד שני, הרפואה התקדמה הרבה בהבנה של מנגנוני דלקת וטרשת, למשל, אבל תחום אחד חשוב של הרפואה נשאר סובייקטיבי לגמרי. וזהו נושא הכאב. גם בעידן זה, שבו יש מרפאת כאב בכל בית חולים וקפות חולים, עדיין לא מצאו דרך למדוד ולהעריך כאב מבחוץ.
בקיצור: גם אחרי הפיצול בין גוף לנפש, בשני התחומים (גם רפואה, גם פסיכולוגיה) נשארו נושאים שלא מצליחים עדיין למדוד באופן אמפירי.
למעשה היו כמה נסיונות מעניינים למדוד כאב
https://www.radiolab.org/blogs/radiolab-blog/2012/aug/27/pain-scale/
אכן, היו די הרבה נסיונות כאלה. הרי היום יש התמחות שלמה ברפואה שנקראת "רפואת כאב". אבל עד כמה שידוע לי, איש עוד לא התגבר על בעיה אחת בסיסית במדידת הכאב: גם אם תשתמש בסקאלה עם מידות ממש מדויקות, הכאב עצמו הוא תמיד סובייקטיבי. לא ניתן לראות את הכאב מבחוץ. כך שעדיין, לא תמיד ניתן לדעת, האם הוא ממקור פיזי או נפשי. אם אתה מרגיש ש"אתה תיכף מת מכאבים", ומישהו לא מאמין לך, אין לך אפשרות להוכיח שכואב לך.
הי, לא כלכך הבנתי מה המסר של הפוסט? האם את אומרת שבעצם אין נפש ושהכל חומר?
זה בעצם גם מה שאני מאמין – נראה לי שזה נקרא מטריאליזם לא?
היי דני
שאלה טובה.
אני לא בטוחה שהייתי נסחפת להגיד ש"אין נפש", אבל רציתי שאנשים לפחות יפסיקו לקחת כמובן מאליו ש"יש נפש שהיא נפרדת מהגוף".
הרעיון שיש איזה משהו רגשי שעובר עלינו ולא משפיע על הגוף שלנו נראה לי מופרך. לא פחות ממחשבה שיכול לעבור משהו על הגוף שלנו, והרגשתנו לא תושפע מכך.
עוד יותר מכך, נראית לי מופרכת הגישה של "נשלול מחלה גופנית", ואם עדיין נשארים סימפטומים נגיד שזה "נפשי".
מה זאת אומרת? הנפש היא "שאריות" של הגוף? מוכיחים אותה על דרך השלילה?
"ניצחון הרוח על החומר" — עוד רעיון מיושן.
אני לא מומחית גדולה בפילוסופיה, אבל מכירה לפחות שתי גישות "דואליזם" — זו הגישה של נפרדות הגוף מהנפש, ו"מוניזם" זו הגישה לפיה הגוף והנפש הם אחד.
אתה מגדיר את עצמך מטריאליסט.
אני, כנראה, מוניסטית.
אני חושבת שהדבר שאנו קוראים לו "נפש" זו פשוט אחת הפונקציות של מערכת העצבים. מערכת העצבים אחראית לתפקודים שאנחנו קוראים להם "חישה", "תנועה", "תפיסה" וכו' — אולי היא מייצרת גם תפקוד שקוראים לו "רגש"?
נראה לי שאפשר לקרוא לזה איך שאנחנו רוצים. אבל בסופו של דבר, אלו כל מיני מילים שמתארות : כימיה.
נכון. זה מסתדר גם עם הראייה שלך, ש"הכול גוף" 🙂
לא יכולה להפריך את זה.
רוצה לספר איך הגעת לגישה הזאת?
בעיקר מקריאה של ספרי פילוסופיה כמו "הזמנה לפילוסופיה" וכו'… נראה לי שמשם לקחתי את המושג הזה – שפשוט הכי דיבר אלי 🙂
למרות שהשתמשת במושג אחר נראה לי שתכוות לאותו הדבר.
אגב כשאני אומר שאין נפש או נשמה אני יותר מתכוון לכך שהמדע לא יכול להוכיח או להפריך את זה ולכן זה נשאר בגדר אמונה (כמו אמונות אחרות)
במובן הזה, אני מסכימה איתך.
אני חושבת שמושגים כמו "נפש" או "נשמה" הם פשוט שיירים מתקופות קדומות יותר, לפני שהמציאו את ה- EEG וה- MRI של המוח.
כמו שאמרת — הם לא סותרים את מה שאנחנו יודעים היום על המוח ומערכת העצבים, הם פשוט… נו… מיותרים.