מה עושים הטייסים בלילות?

על שימוש צבאי בחומרים ממריצים
מאת עפרה מהודר, MSc
מוסמכת במדעי הרפואה

במסגרת שירותי המידע שאני נותנת, נתבקשתי לאחרונה ללקט מידע עבור מחקר ברפואה צבאית. כך נחשפתי לנושא מעניין: שימוש בחומרים ממריצים בצבא. כולנו נחשפנו לזווית מסוימת של הנושא הזה בחדשות לפני כשבועיים. לאחר פיגוע הטרור הנורא בפריז, עליו לקח אחריות ארגון דאעש, התגלו בחדרם של הטרוריסטים במלון כמויות גדולות של חומר ממריץ המכונה קפטגון. מהו קפטגון? מדובר על  נגזרת של החומר הממריץ אמפטמין. חומר זה מאיץ למשך מספר שעות את פעולת הלב ומערכת העצבים, משפר ערנות וריכוז, וגורם באופן זמני לתחושה של אופוריה. אך יש לו תופעות לוואי, כמו עומס רב על הלב, טיקים, כאבי בטן ועוד. מייד לאחר השימוש מופיע לעתים קרובות דיכאון ("דאון"). בשימוש ארוך טווח, הוא ממכר, ועלול לגרום לתשישות, תת-תזונה ועוד. לכן הוא מוגדר כיום כסם בלתי חוקי.

קל לחשוב כי רק "המוסלמים המטורפים" משתמשים בחומרים כאלה לצורך המלחמה, אך אין זה המצב. כבר לפני עשרות שנים עלה הרעיון לתת אמפטמינים לחיילים, כדי לשפר את הביצועים שלהם בשדה הקרב. הרעיון יושם באירופה, בזמן מלחמת העולם השנייה. אולי לא יפתיע אתכם לשמוע כי אף הנאצים השתמשו באמפטמינים, אם כי הם השתמשו בנגזרת אחרת: מת'אמפטמין, המוכר בכינוי מת' (Meth). זה הוגדר כבר אז כשימוש לא חוקי, ונעשה בניגוד למדיניות הרשמית של הממשלה ושל הצבא.

אם גם דאעש וגם הנאצים משתמשים בחומרים ממריצים, האם אלו חומרים שמשמשים רק את "הרעים"? גם זה לא המצב, כנראה. יש עדויות לכך שבזמן מלחה"ע השנייה, הוגדר שימוש באמפטמין כחוקי דווקא בקרב בעלות הברית בריטניה וארצות הברית. במחקר נטען כי זה נעשה לא רק בזכות היכולת שלו לשמור על ערנות החיילים, אלא בגלל השפעתו החיובית הזמנית על מצב הרוח – מה שנתפס אז כהעלאת המוראל.

ומה קורה בנושא הזה כיום? בכתבי העת הרפואיים מצאתי מאמרים חדשים העוסקים בחומרים ממריצים בעיקר לשימושם של טייסי קרב. תחשבו שטייס צריך לטוס להפציץ שטחי אויב רחוקים, ומותר לו לפגוע רק בשטחים של צבא או טרוריסטים — ולא באזורי מגורים של אזרחים. נניח שלהגיע לאזור הקרב, להפציץ אותו ולחזור — לוקח יותר מ- 24 שעות. איך יכול הטייס לעבור את כל הגיחה הזאת בלי שינה? ועוד בלי טעויות??

לפי מאמרים אלה, במשך שנים רבות טייסי קרב בארה"ב עשו שימוש נרחב באמפטמינים, ואף נעשו על כך מחקרים מבוקרים. במלחמות המפרץ למשל השתמשו האמריקאים למטרה זו בדקס-אמפטמין ("דקסדרין", המשמש גם לטיפול בהפרעת קשב). הם מצאו שהשימוש בחומר זה משפר את ביצועי הטייסים ואת הבטיחות בטיסה, ומייחסים זאת לכך שהוא מפחית את השפעות העייפות על הטייס. במחקר שנעשה על טייסי F15 בזמן מלחמת המפרץ, תוחקרו טייסים אמריקאים על 111 גיחות. לפי דיווחי הטייסים, ב- 35% מהגיחות הם נטלו חומרים מעוררים. למרות שהגיחות נמשכו בסך הכול 7.6 שעות בממוצע, כבר 2.8 שעות בממוצע אחרי ההמראה, הטייס נטל חומר ממריץ.

המחקר ברפואה צבאית מתקדם כל העת. עקב תופעות הלוואי המסוכנות, והפוטנציאל הממכר, אמפטמינים מוגדרים כיום כסמים בלתי חוקיים. על כן בשנים האחרונות עוברים הטייסים לשימוש בחומר מעורר אחר, תרופה ששמה מודפיניל (פרוביג'יל), והיא פותחה במקור לטיפול בהפרעת שינה שנקראת נרקולפסיה. בניסוי בו השתתפו טייסי קרב אמריקאים בשתי גיחות באורך 40 שעות כל אחת, חלק מהטייסים קיבלו מודפיניל וחלק קיבלו דקס-אמפטמין. שתי הקבוצות הצליחו לשמור על ערנות, אך בקבוצת המודפיניל הופיעו לאחר השימוש פחות תופעות לוואי כמו תשישות וירידה במצב הרוח. מחקר זה התפרסם בשנת 2012. מחקר דומה פורסם בכתב עת לרפואה צבאית כבר בשנת 2007 על ידי אורי אליהו, שי ברלין, ערן חדד, יובל חלד ודניאל מורן. הם השוו בין דקס-אמפטמין למודפיניל ומצאו עדיפות למודפיניל – בעיקר בזכות פוטנציאל ההתמכרות הנמוך יותר. שמתי לב שבמאמר, שמות החוקרים התפרסמו בליווי דרגותיהם הצבאיות, ולא בליווי תאריהם הרפואיים. מעניין על איזה רקע התבצע המחקר הזה.