בשבוע שעבר התפרסם ב-YNET וב"מנטה" ראיון נוקב עם פרופ' מיכאל וינגרטן, לשעבר ראש החוגים לרפואת משפחה ולמדעי ההתנהגות בפקולטה לרפואה ע”ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב. פרופ' וינגרטן הוא מבכירי הרופאים והחוקרים בתחום רפואת המשפחה בארץ, ופרסם עשרות מאמרים מדעיים. היה לי הכבוד לעבוד איתו — רופא בחסד ואדם צנוע.
בראיון שוחט פרופ' וינגרטן בלי בושה כמה פרות קדושות של מערכת הבריאות (בעיקר רפואת המשפחה) בארץ.
אני מביאה קישור למאמר כאן, כי המאמר נוגע ישירות לנושא של התנהגות בריאותית.
הטענה הראשית שלו היא שאנשים בארץ הולכים יותר מדי לרופאים, וזה מזיק לבריאותם.
אחת הפסקאות שמצאו חן בעיניי ביותר:
"באופן כללי, החולים מתחלקים לשתי קטגוריות: אלה שרוצים לדעת שאין להם כלום, ואלה שרוצים לדעת מה המחלה שלהם. אלה שני יצורים שונים בתכלית. למשל, ניקח חולים שונים הסובלים מהצטננות. אין לזה טיפול באמת אך יש טיפול סימפטומטי, תרופות שמקילות על תסמיני המחלה. חולה אחד יבוא כדי לקבל את ההמלצה לטיפול הסימפטומטי. אחר יבוא כדי לשמוע מהרופא ’אתה סובל מהצטננות’ ובשבילו זה יהיה הטיפול. חולה נוסף יבוא לרופא כדי לקבל תעודת מחלה, וחולה אחר, שלפני שנה סבל מדלקת ריאות, יבוא לוודא שמדובר הפעם בצינון פשוט. זו רפואה שמותאמת עבור החולה.
[…] לממסד יש צורך בטיפול רפואי אחיד לכל, לכן הוא מנסח הנחיות פעולה, Guidelines, לרופאים – שמסדירות מסלול בירור וטיפול אחיד לכל החולים עם אותה התלונה ועם אבחנות דומות. יש לחצים על הרופא לעבוד לפי ההנחיות גם אם הן מנוגדות לשיקול דעתו לכל מקרה פרטי. הרופא מפנים אותן בתהליך הכשרתו ומסנן דרכן את הסיפור הפרטי של כל חולה. אבל צריך לזכור שה־Guidelines שייכים למחלות, וריפוי שייך לאדם שמולך."
המראיינת: תלמידתו של פרופ' וינגרטן, ד"ר דנה דורון.
עד לרגע כתיבת שורות אלו, התפרסמו מעל מאתים תגובות למאמר. חלקן של ממטופליו.
כדאי לקרוא. מוזמנים להגיב.
מי שמעוניין ללמוד עוד על גישתו של פרופ' וינגרטן, מוזמן לקרוא גם כאן.
מחשבה אחת על “המלצה לקריאה – ראיון בריאותי חשוב”